אלימות קיימת בנו ובחיי כולנו.
הקונוטציות והאסוציאציות הקשורות בה קשות, מרתיעות, מעוררות רגשות קשים ומורכבים, רגשות המנעות והגנתיות כמו גם רגשות השלכה והתקה ולפיכך אנו מתקשים לראותה כנתון אנושי בסיסי הטמון בכולנו, לעיתים מועיל ולעיתים מזיק, אך תמיד אנושי.
אלימות שייכת לשלבים התפתחותיים מוקדמים- ככל שהולכים לאחור היא מותאמת יותר להתנהגות ולשלב ההתפתחותי; תינוק כועס, צרחן וזועם המטיח חפצים ברצפה יתפס בעינינו כנורמלי (גם אם בכיו איננו נעים לנו או צורם באוזנינו) לעומת “תינוק” בן 30 כועס וצרחן, המשליך חפצים על הרצפה, שייתפס בעינינו לכל הפחות כילדותי ולא בוגר/בשל. ילד המשתטח על הרצפה בבכי סוער וכעוס יראה כילד נורמלי הנוהג באופן אופייני….. אשה בת 25 העושה כך משום שבן זוגה איננו מקשיב לה תראה בעינינו לכל הפחות כתמוהה עד ביזארית….
אלימות הינה התנהגות נורמלית בשלבי התפתחות מסוימים, ופחות נורמלית עד כדי לא נורמטיבית בשלבים אחרים במעלה הסולם ההתפתחותי.
מגיל ינקות ואילך, בהתפתחות תקינה ונורמלית, הולכת ופוחתת הסבירות להתנהגות אלימה כמשמעותית בחיי בן האדם. באם ההתפתחות מתקדמת כראוי, אנו מצפים עד לגיל הבגרות מן המנגנונים השונים להבשיל ולסייע לאדם להכיל את תקפנותו ואלימותו, להסב אותה, לעדנה ולהביאה לידי ביטוי באופן תקין ובילתי פוגעני בו או בסביבתו.
גיל ההתבגרות והנעורים הינו שלב ביניים קריטי – המעבר מילדות לבגרות, הגשר המשמעותי בין שני פרקיי החיים החשובים והגדולים. בשלב ביניים זה הסוער, טעון ההתלבטויות, גדוש אירועי נפש וחיים, תפיסות ומושגים משתנים, צבעים וגוונים סוערים, האישיות המתהווה מתמודדת גם עם נושא האלימות. בני הנוער הנתונים בסערה התפתחותית לבילית, מטלטלת, גדושת הגעש האמוציונאלי והתפיסתי, הנתונים בסבך היווצרותה של הזהות המתגבשת- נמצאים בסבירות גדלה והולכת לחוות רגשות קשים, עזים, מציפים ובילתי נשלטים (לפחות סובייקטיבית) הקשורים קשר הדוק לכעס, זעם ואלימות. כל זאת, בעודם בילתי בשלים עדיין בצורה מלאה להתמודדות ראויה, כאמור משום זהותם המתגבשת לאיטה. הסיכון בשלב התפתחותי זה הינו רב וגדול וקצרה מאוד הדרך להפיכתה של האלימות ככלי ביטוי הנתפס כלגיטימי ונכון, המספק תוצאות, תחושות כח ופוטנטיות, כמו גם כבוד והערכה מקבוצת השווים. מעט מאוד מנגנונים מספקים כח, ולו מדומה בתקופה זו של העדר כח , בילבול וחוסר כיוון כמנגנון האלימות.
כולנו, כל היושבים והיושבות בחדר זה נוהגים, חושבים, מרגישים וחווים לעיתים אלימות ;;בחיק משפחתנו, בזוגיותנו, במקום העבודה, ברחוב, בנהיגה בכביש, כהורים של.., ילדים של.., ביחסי השכנות שלנו, בקרב חברינו וכן הלאה. לרוב איננו מגדירים התנהגויות אלו שלנו כאלימות, זאת כאמור בשל הבושה, ההדחקה, הרציונליזציות, או הניסיון לקנות להתנהגותנו נורמליות ותקינות פוליטית וחברתית. אך כאמור ,כולנו אוחזים בה בצורה זו או אחרת, בשלביי חיים שונים, לפרקים או יותר ומשתמשים בהגדרות צרות ו”רזות” של אלימות שבעזרתן התנהגותנו איננה מוגדרת כאלימות משום שאיננה בוטה, פיסית, איננה גורמת לנזקים, איננה מכוונת או פוגעת ולעיתים אף הינה
תוצר של מקריות ורגעיות, או חוסר תשומת לב ומתוך כוונות טובות וראויות.
העיסוק באלימות הן ברמה הרעיונית והמושגית כמו גם ברמה הפרקטית מעורר אי נחת, חשש, פחד, בושה, אי נעימות, כעס ותקפנות כן הלאה. הרגשות הקשים ומנגנוני ההגנה השונים יוצרים ריחוק מלאכותי בינינו לבינה ולפיכך באופן מקביל יוצרים תופעה הנתפסת כאקס טריטוריאלית לאדם “הנורמלי והנורמטיבי” ולפיכך תופעת האלימות הופכת לשייכת לאוכלוסייה מסוימת, בעלת איפיוניים ייחודיים ו”בילתי תקינים” שהתנהגותה מעוררת צקצוק שפתיים, גינוי, גועל, כעס, פחד, רתיעה ושיפוטיות נוקשה.
פחד הינו אחד הרגשות המרכזיים אותו מציינים אנשים בדברם אודות אלימות; אנו מפחדים מהאלימות עצמה, מפחדים מפני האדם הנוהג באלימות, מפני הכאב והפגיעה הקשורים באלימות ומפני ההשלכות האישיות והחברתיות – תוצאת האלימות.
אנו שונאים אנשים אלימים, מתרחקים מהם, מגנים אותם, נשמרים ונזהרים מפניהם בדיוק כפי שאנו חוששים ומפחדים מאלימותנו. פחד זה מזין את האלימות פעמים רבות ובוודאי וודאי מותיר את מי שסובל ממנה לבדו- הן כקרבן והן כאלים.
עם זאת, לכולנו בחיינו פרקיי אלימות, רגעיי אלימות, נגיעות אלימות כאלה או אחרות ולעיתים אף איפיוני אלימות קבועים, משני צידי המטבע – קרבנות ואלימים.
אחד הרעיונות המרכזיים בקורס הינו מחד- לחדול או לפחות לצמצם את הפחד מפני האלימות, לנסות ולהבינה ולראותה באופן התפתחותי ואנושי; הן בעת שהיא תקינה התפתחותית והן בעת שאיננה. כמו גם להבין ולאתר את סימול המצוקה אותה מסמלת ההתנהגות האלימה, שכן מרבית האנשים הנוהגים באלימות עושים כך מתוך מצוקה קשה ומורכבת.
ומאידך – להבין את מקומה בחיי בני ובנות הנוער, משמעותה, סימול הקבעון/מצוקה התפתחותית אותה מהווה, תיפקודה בחיי בני הנוער, מקורותיה והחומרים המזינים אותה, כמו גם להבין את הדרכים להתמודד עימה ולמולה.
סוגיית האלימות הינה סוגייה קריטית בהתפתחות בני ובנות הנוער, נוכחותו של מבוגר יציב ואחראי, היכול להכיל את הרגשות הקשים המניעים ומציתים אלימות וליצור סביבה מחזיקה של רגשות תקפנות ורגשות קשים – נוכחות זו הינה קריטית וחיונית ויש בכוחה למתן את הרגשות הקשים, לספק כיוון לניתובם ולעידונם, להרגיע ולספק משאב תמיכתי יציב ובטוח.
נוכחות זו הינה תוצר ידע, בשלות, ניסיון, ביטחון והכרות עם המנגנונים השונים הקשורים התפתחותית ופסיכולוגית לתופעת האלימות ולמקומה בתקופת ההתבגרות בפרט.
אנו ננסה יחדיו, להעמיק ידע זה ולהוסיף לקיים משאבים מסייעים נוספים.