מפגש עם עו”ס מטפלים במגזר הערבי. מחשבות על אלימות במשפחה – תרבות והמפגש הטיפולי, 2009

שלוש נקודות עקרוניות שתשמשנה בסיס להמשך:
אלימות בין בני זוג חותכת את כלל החברות, לאומים, תרבויות, קבוצות אתניות,עמים, גילאים ומעמדות. נמצאת ב – חברות פטריאכליות ומטריאכליות, מודרניות ומפגרות, דתיות וחילוניות, מערביות ומזרחיות, וותיקות וחדשות, סגורות ופתוחות, דמוקרטיות ודיקטטוריות, עשירות ועניות וכולי.
למעשה נמצא אותה בכל קבוצת אנשים ובה זוגיות מסוג
כלשהו

בני אותה תרבות/קבוצה אתנית/לאום מפגינים שונות – חלקם אלימים בקשרים זוגיים אך רובם לא. גם בהתייחס להגדרות אלימות רחבות ונוקשות רוב הגברים, ברוב החברות – אינם אלימים ביחסים קרובים/זוגיות/משפחה
גברים נוהגים באלימות- תופעה מגוונת ורבת פנים, משופעת סגנונות בין אישיים ואישיים, דפוסים שונים ומנוגדים, מנעד רחב של טיפוסים והתנהגויות. תופעה לא מונוליטית, לא אחידה.
ישנם גם גברים קרבנות לאלימות בנות זוגם וישנה תופעה, עדיין לא מדוברת דייה, של אלימות נשים כנגד גברים. עם זאת, היום נדבר על הגבר הנוהג באלימות.

פער מאוד גדול בין תפיסת אלימותו של הגבר כבעיה אישיותית הבאה לידי ביטוי ביחסים קרובים, לבין – תפיסה הרואה באלימות בעיה משפחתית זוגית הבאה לידי ביטוי אצל הסימפטום המאובחן (הגבר). מבחינתי אין פער, אלימות הינה בעייתו של האדם המפעיל אותה, ובין זאת לבין ההשתלשלות הזוגית האינטראקציונית פעורה תהום.
ההוכחה לכך – גברים נוהגים באלימות כלפי בנות זוגם גם לאחר “שהחליפוה” פעמיים ושלושה וגם כאשר “מצייתת” לחלוטין לרצונותיו.
לא היינו מניחים הנחה דומה במקרה של גילווי עריות, או התעללות אם בבנותיה וילדיה וכולי.

אם כך – גברים הנוהגים באלימות בזוגיות ובמשפחה; תופעה כלל אנושית, רבת פנים ומגוונת, המתרחשת בסביבות חברתיות, תרבותיות ואתניות שונות זו מזו, כמעט במידה שווה, המאפיינת את מיעוטם של הגברים בקבוצה המדוברת.
כמו כן , תופעת האלימות מושפעת ללא ספק מתרבות, חברה, מוצא אתני וכולי, אולם איננה יכולה להיווצר על ידם בצורה קטגורית, שאם כן – כיצד אנו מגלים שונות כה רחבה בקרב בני אותה תרבות ? מקצתם נוהגים באלימות ורובם לא. לא כל שכן בני אותה משפחה, הנוהגים בשונות רבה כל כך הגם שחברים הם בני אותה תרבות/קבוצה אתנית ?
רוצה לומר, תרבות הינה מרכיב משמעותי בהתפתחותו של האדם, כולל בין השאר – התפתחותו הפסיכולוגית והריגשית.
היא מנהלת “סחר חליפין” עם אישיותו של האדם ומעוצבת על ידו בהמשך חייו כפי שמשפיעה עליו במהלכם. אולם לבני אנוש יכולת הבחירה הנובעת מאישיותם (שעוצבה ומעוצבת על ידי גורמים רבים ושונים מלבד הגורם התרבותי) ויכולת זו תקבע את הענותם ל”צווים” תרבותיים/אתניים כאלו או אחרים, או את אי הענותם ואף את יציאתם כנגדם במקרים מסוימים.
עובדה היא – בני אותה תרבות מחזיקים בנורמות תרבותיות ותפיסות תרבותיות שונות ולעיתים רבות אף מנוגדות;במובן זה תרבות תשמש כקטליזטור של מרכיבי אישיות מסוימים ומנגד תתרחש התעלמות ממסרים חברתיים/ אתניים באם אינם משרתים את הנטייה אישיותית (במודע או שלא במודע).
ישנם מסרים חברתיים רבים ומגוונים וסבורני כי עלינו כמטפלים לשאול עצמנו בנוגע למטופלינו בהקשר התרבותי / אתני:

מי בוחר מה?
מתי? ומתי לא?
מדוע?
מדוע לא כולם בוחרים בחירות זהות או דומות?
מדוע אותו אדם במצבים שונים בוחר בחירות שונות
ולעיתים הפוכות ?

“…תרבות אינה בבחינת כוח, כלומר משהו שאפשר לתלות בו את הסיבות לאירועים, התנהגויות, מוסדות או תהליכים חברתיים, אלא בבחינת מסגרת הקשר, משהו שבתוכו אפשר לתארם תיאור מובן, הווה אומר תיאור גדוש.” (קליפורד גירץ. פרשנות של תרבויות, הוצ’ כתר)
לפיכך , בעבודה עם גברים הנוהגים באלימות בזוגיות בחברה הערבית ובהקשרים תרבותיים ואתניים אחרים; ישנה חשיבות רבה להבנת ההקשר התרבותי והסביבתי, הצר והרחב, בו פועל וממנו שואב השראה הגבר הנוהג באלימות.
גם לשם בניית תכניות התערבות מתאימות יותר (שפה, מנטליות, הופעה, דיסקרטיות ומקום ועוד),
והן לשם הבנת המנגנונים הפסיכולוגיים עמם “מתמודד” למול התנהגותו האלימה, לשם הבנת ההגנות והצידוקים המודעים והלא מודעים שנותן לעצמו, לשם הבנת אישיותו ומורכבותה ובעיקר מבחינתי בתחילה – לשם יצירת קשר, גיוס לטיפול, יצירת ברית טיפולית ו BONDING חזק וטוב.
רגישות תרבותית בנקודות קריטיות אלו של יצירת קשר תסייע להעמקת והרחבת וביסוס הקשר הטיפולי, הברית הטיפולית, תהליכים אמפטיים הזדהותיים ורכישת אמון וביטחון לקראת שינוי.
אני סבור שיש להשמר מסכנת הכללה בפרט בעת שאנו עוסקים במיעוטים, שכן בהכללה זו עלול להיות טמון זרע פורענותה של הגזענות והשפעתן הרעה של דעות קדומות שיפוטיות וביקורתיות.
אגב, רגישות תרבותית אין פרושה שאינני יכול יחד עם המטופל, לברר את הרלוונטיות שלה לחייו הנוכחיים, להתנהגותו, אלימותו, יחסו לנשים… ולהטיל בה לעיתים ספק או אי הסכמה.
כמו כן איננה מצריכה מהמטפל/ת לוותר על עקרונותיו התרבותיים ומודעותו האתנית לטובת אלו של המטופל, או חלילה לתתן בעדיפות (העברה שכנגד/התנשאות/חינוך מחדש) על אלו של הגבר המטופל.

דוגמאות להמחשת רעיונותיי

מדוע מילת נשים איננה נפוצה באופן שווה בכל התרבויות האיסלמיות/ערביות ? (גם אם רבים אינם עושים זאת מחשש מפני החוק, הרי שבחרו לציית לחוק ולהתעלם מהמסר החברתי/מסורתי/נורמטיבי)
רוב הגברים בני התרבות הערבית בארץ אינם נוהגים באלימות זוגיות ובמשפחה (במפגש עלה נתון שאושש הנחה זו ולפיו כ 30% מהגברים בחברה הערבית נוהגים באלימות בזוגיות ובמשפחה)
מדוע ברוב המקרים שבהם ישנו חשד של “חילול כבוד המשפחה” לא מתבצע רצח ? שאם כן, באופן נורמלי היתה כמות הרציחות, ולו בשל חשדות לא מבוססים או סוביקטיביים לגמרי, מרקיעה שחקים
מדוע גם בקרב גברים הנוהגים באלימות נמצא שונות הן ברמה ההתנהגותית, הן ברמת ההסברים אותם נותנים לעצמם ולסביבתם ורמות שונות ולעיתים קיצוניות של עוצמה ?
אם אלימות ושליטה בנשים הינם ציוויים חברתיים מדוע לא כולם מצייתים?
מדוע בחברות סגורות ובהן שליטה מוחלטת בנשים על ידי גברים וגיבוי חוקי ותרבותי גורף לכך – ישנה אלימות כנגד נשים במידה רבה ? שהרי באם הן כנועות, כאמור לעיתים על פי חוק ואמונה, מדוע יש להכותן או לפגוע בהן?

עד כאן ניסיוני להציג באופן כללי את הקשר שבין תרבות לאלימות כנגד נשים ביחסים קרובים

הגבר הנוהג באלימות בחברה הערבית

הגבר בחברה הערבית בארץ נתון לדעתי בין הפטיש לבין הסדן;בין שני פטישים וסדן……
דעתי היא, מנקודת מבט אמפטית, א- פוליטית ככל האפשר; החברה הערבית בארץ נמצאת תחת לחץ; מיעוט ללא עצמאות ויש שיאמרו תחת כיבוש…, גזענות, אפליה וקיפוח, התלבטויות של זהויות ונאמנויות ,היסטוריה והווה של דיכוי ברמות כאלו ואחרות ברמת החוויה היום יומית,הפלייה בתעסוקה, אי שיוויון כלכלי, פערים מעמדיים הולכים וגדלים…
הגבר הערבי שאיננו נוהג באלימות במשפחה ובפרט הגבר הערבי הנוהג באלימות, נמצאים תחת לחצים חברתים/אתניים ותרבותיים רבים וגדולים מאלו המוטלים על הגבר היהודי שאיננו אלים והגבר היהודי הנוהג באלימות או מלחצים המוטלים על גבר אחר שאיננו בן מיעוט.
הגבר הנוהג באלימות בזוגיות ובמשפחה בחברה הערבית למעשה חש פעמים רבות מושפל על ידי הגבר הישראלי, או על ידי מה שהוא מייצג בעיניו כנציגה הדומיננטי של התרבות הישראלית יהודית (כפי שצויין באחד הדיונים של הפורום).
לחץ חיצוני זה, בשילוב לחצים פנימיים (המבנה אישיותי/פסיכולוגי/רגשי המאפיין גברים הנוהגים באלימות) וה”מצופה” ממנו ברמה החברתית והתרבותית – זרזים להופעתה של האלימות, אך לא להיווצרותה יש מאין.
טענתי – גבר ללא פרדיספוזיציה אישיותית (מועדות במבנה האישיותי) – לא יתחיל להיות גבר אלים במלוא הרפרטואר האישיותי, לא נמצא את הטיפוסים הפסיכולוגיים המוכרים לנו, לא את הדינמיקות ולא את דפוסי ההתנהגות בזמן. גבר שכזה יכול להיות אלים אפיזודית, או מספר פעמים, אולם לא יציג תופעות בסיס כגון; חרדת נטישה, קנאה מורבידית רכושנית, חוסר יכולת גורף ובסיסי לביטוי ריגשי, תלות של חיים ומוות בבת זוג ועוד.
אגב, זהו לדעתי ההסבר העיקרי לאלו הטוענים כי בחברה הערבית/אתיופית/גרוזינית/… יש יותר אלימות מהממוצע החברתי ( טיעון העלול להכיל בקרבו גזענות סמויה).
הגבר הנוהג באלימות בחברה הערבית, בהיותו בהגדרתו הסוביקטיבית בן למיעוט הנתון לכיבוש, או לכל הפחות מיעוט שעצמאותו נגזלה ממנו בכח, נתון לעניות דעתי לריבוי לחצים (כאמור לעיל – פוליטיים/חברתיים/מעמדיים/אתניים/כלכליים) המערערים את היציבות הפנימית השברירית גם כך והנמצאת במצב של איזון פתולוגי קיומי קבוע.
לחצים אלו לדעתי, משפיעים על שינויים ביחסי הכוחות החיצוניים (מעמדו בעיני בת זוגו וילדיו והסביבה הקרובה והאופן שבו לדעתו הוא נתפס או רצוי שיתפס, או חושב שנתפס) והפנימיים ומובילים לפגיעות רבה יותר, מועדות רבה יותר לאלימות ואף לתופעות אלימות קשות יותר.
בהקשר התרבותי; התרבות “תכנס” לפעולה בסך מערך הלחצים של הגבר המדובר כצידוק, הסבר, תרוץ, מסווה לפגיעות האישיותית וכביטוי “לגיטימי” של ביצוע מעשה שמוסריותו רעועה. או אף כהסבר לגיטימי (שבסיסיו לא מודעים) להתנהגותו.
עובדה ידועה היא שגברים הינם אלו המגיבים הכי פחות טוב לתהליכי מעבר/עלייה/שינוי וכדומה , גברים – החולייה החלשה.
גברים הנוהגים באלימות חלשים עוד יותר.
על הגבר בחברה הערבית מוטלות “חובות הוכחה” רבים יותר, הקשרן לאורינטציה התרבותית והאתנית הדוק ובאם איננו בנוי פסיכולוגית ורגשית בצורה יציבה יחסית, עלולה לפרוץ פרדיספוזיציה מובלעת וסמויה, במקרה דנן – אלימות במשפחה.
באופן פרדוקסלי; פוגש הגבר הנוהג באלימות בחברה הערבית (הגבר הפגיע ביותר) את הגבר העו”ס בן תרבותו המייצג, ככל הנראה כמעט בקיצוניות הרבה ביותר את האנטי תיזה למהות הגברית אותה הוא מכיר: רגיש, קשוב, עוסק במקצוע בעל דימוי נשי…חזק ובטוח בגבריותו ובמהותו, במילים אחרות – איום מעורר חרדה.
ואת האשה העו”ס המייצגת את האיום הפנימי במיטבו… גם נציגת “הממסד הכובש”, דוגמא “רעה” לנשים בחברה הערבית (פועלות לשיוויון בין המינים, לביטול אפליה, ליציאה לעצמאות ומתלות בגבר) אקדמאית, סוכנת של שינוי חברתי, נתפסת כפמיניסטית, דעתנית, מש”תפית….
לכאורה מכשלות קשות ליצירת קשר, מורכבות ובעלות רבדים שונים ורבים.
לסיכום נקודה זו;סידקי החולשה הנמצאים באישיותו של כל גבר הנוהג באלימות נמצאים תחת לחץ רב מהרגיל בעת שמדובר בגבר עם נטייה לאלימות בזוגיות ובמשפחה, בן למיעוט, מסכת לחצים זו עולה ומאמירה בעת שמדובר בבן למיעוט כבוש, או הנתון בכיבוש (ולו משום שזוהי חוויתו הסוביקטיבית). מסכת לחצים זו, בפרט במיעוטים ולהם אורינטציה פטרנליסטית שולטת, תגרום לתנאים נוחים יותר לבחירה באלימות במשפחה ובכלל כפתרון פסיכולוגי וריגשי (בחירה לא מודעת כמובן). הגבר הנוהג באלימות בחברה הערבית מועד לביטוי אלימותו בעוצמה ותכיפות רבים בשל מצבו המורכב פוליטית, מעמדית, ותרבותית ובשל המפגש שבין תרבויות המערב והמזרח בקונטקסט של שליטה אחת בשנייה.
מצבו הקיומי הבסיסי הינו איום מתמשך, רב ערוצי ורב מימדי.

המפגש הטיפולי
בהקשר זה , תחושתי בעת שקראתי את החומרים העמוקים והמרשימים של הקבוצה היתה כי יתכן ועולה נקודה משמעותית של העברה שכנגד הקשורה למורכבות שצויינה לעיל.
אגב, בדיוק כפי שמתרחש בטיפול – לדעתי לא תתכן עבודה משמעותית ללא שתעלנה בה נקודות של העברת נגד ! כך שמדובר בתהליך מבורך.
ראשית – ניתן היה לראותה בדגש הרב (מדי לטעמי) שהושם על השפעות חיצוניות בהקשר לגבר ופחות מכך על השפעות פנימיות, או לכל הפחות על היחס שבין שתיהן.
לעיתים היה נדמה לי שהקבוצה מפחיתה מאחריותו של הגבר לטובת התרבות/ המצב האתני במעין סוג של תהליך מקביל למתרחש בנפשו של הגבר הנוהג באלימות.
שנית – השפה היתה פעמים רבות בעלת סגנון “גברי”; רווח והפסד, לפרק, לבנות מחדש, לחשוף…
שלישית – אין עוררין שעבודת הקבוצה (המאופיינת ברוב נשי !) הינה מרשימה, מעוררת הערכה, עמוקה ויוצאת דופן בנועזותה. עם זאת ניתן היה להבחין בין השורות וגם במפגש עימי בתהליכים עדינים ונסתרים של הפחתת ערך (דבלואציה) שעושה הקבוצה לעצמה ולעבודתה. ניתן היה לדעתי ולתחושתי לגזור מכך משהו בתהליך המקביל על המצב הטיפולי ועל הפוזיציה הריגשית עימה יושב/ת המטפל/ת למול הגבר. רוצה לומר – מעין תחושת אשמה, אולי בושה חוסר נחת ואולי אף אי נעימות, או לכל הפחות המנעות מלהביא לחדר הטיפולי את מלוא העוצמה והנוכחות המיטיבים ולסייע באמצעותם לגבר טוב יותר.
תחושתי היתה, כי כבנות מיעוט מדוכא, בתוך מיעוט מדוכא, הינכן קרבנות למצב החברתי החיצוני והפנימי כאחד, ועבודתכן קשה ומורכבת יותר ממטפלים אחרים בתחום.
וכי למעשה הינכן נתונות למסכת לחצים מורכבת לא פחות מהגבר האלים. (כמובן שתחושותי למול הקבוצה אינן מעידות בהכרח כי זהו מצבו או מצבה של כל חבר וחברת קבוצה, בבחינת השלם יותר מסך חלקיו)
הפוזיציה מורכבת, לפחות באופן תאורטי ומצריכה מודעות רבה לזהות האתנית/מעמדית ולהשפעתה במפגש עם הגבר הערבי הנוהג באלימות.
שהרי בבסיס גם אתן בנות לתרבות כבושה הסובלת מדיכוי, לכולכן הפנמות של ציוויים חברתיים, הנחות מעמדיות, עמדות תרבותיות, אוטנטיות אתנית וצורך לשמרה למול הלחצים(בפרט כשהללו מגיעים מהממסד הכובש). לכל אחת סבא, דוד, אב, מנהל לשכה… היסטוריה ומיתוסים אודות גברים ונשים, זוגיות, משפחה, עמדה פוליטית, זהות לאומית, זהות מיגדרית, נשית, מינית – ואין הגיון שכל הללו ומרכיבים אחרים לא ישפיעו על הטיפול ועל המפגש עם הגבר הנוהג באלימות ורגישותו הגדולה למרכיבים אלו בקרב נשים ונשים קרובות בפרט, בנות תרבותו.
תארתי לכם את עבודתה של הוועדה האמריקאית שחקרה את הטיפול במיעוטים והגישה רשימת המלצות. אחת מהן, אולי המרכזית שבהן היתה (בנוגע לטיפול במיעוטים בארצות הברית) שמטפלים בתחום רצוי שיהיו בני אותו לאום, בני אותה תרבות, שיחלקו את אותם ערכים, אתניות, שפה. לכאורה היתה אמורה להיות הלימה רבה וטובה מאוד בין מטפלות ומטפלים ממוצא ערבי למטופלים ממוצא ערבי, אולם זוהי איננה התחושה הדומיננטית של הקבוצה.
הערכתי היתה כי המשתנה הפוליטי הינו משתנה מרכזי בקושי זה.
שוחחנו אודות מה דרוש מהמטפל/ת – והגדרנו את המרכיבים הבאים; אמפטיה, הבהרה מלאה וסיוע בלהפוך למודעים/עות לזהות האתנית האישית שלנו כמטפלים. חיבור למקומות הקורבניים והאלימים הפרטיים, הגדרה ברורה ומלאה של החוויות המלאות להן היתם חשופות וחשופים ברמת המגדר והמפגש בין המינים בחיינו, ציפיות הסביבה מאיתנו, הבהרה של סך התפיסה החברתית שלכם כעו”ס העוסקים בתחום כה רגיש במארג החברתי העדין שבין גברים לנשים בחברה הערבית בישראל ועוד.
עמדתי היא כי העבודה העצמית הזו משמעותית וחיונית ביותר לשם התקרבות אמפטית ומיטיבה אל הגבר הנוהג באלימות.
היא זו המאפשרת שימוש במשאב התרבותי וברגישות התרבותית בכדי להתקרב וליצור עם הגבר תהליכים אמפטיים והתקשרותיים, ולהערכתי אף מהווה תנאי לשימוש שכזה.
אך טבעי שהגבר הנוהג באלימות בזוגיות ובמשפחה בחברה הערבית ובכל חברה ישתמש במיטב ההשלכות, ההאשמות, מנגנוני ההגנה והייחוסים החיצוניים שיש ברשותו כנגד העולם וכנגד המטפל/ת. אני מצפה לכך מכל גבר הנוהג באלימות ורואה זאת כתהליך נורמלי וחשוב המאפשר הצצה אל עולמו הפנימי והזדמנויות לחבור אליו פה ושם. אגב ישנה זהות מדהימה בסגנון, ברמה ולעיתים אף במבני המשפטים של גברים הנוהגים באלימות מכל העולם. (קריאה בספרות מבהירה זאת בצורה מפתיעה ביותר)
היכולת להכיל זאת, לעבד זאת ולהפוך זאת לגשר ביני לבינו תלויה בעיני בעיקר באישיותו של המטפל ובעומק הכרותו עם המרכיבים המצוינים לעיל. אף הרחקתי ואמרתי שיתכן מצב ובו מטופל מעוניין להעמיק, אולם מטפלו איננו יכול לעשות כך משום שאיננו מפותח דיו ברמה הריגשית פנימית.
אנו אמורים להיות מוכנים להתקפה קשה (לא אלימה) עלינו ועל כל שאנו מייצגים, בפרט אתם ואתן עם כל הרגישויות שהוזכרו לעיל.
אז גם אין סכנה שהנראטיב שלנו יאבד בשל הנראטיב של המטופל.
הזהות האתנית והתרבותית תהפוך למשאב בשלב זה, תאפשר העמקתו של הקשר, ביסוסו, הרחבתו עד כדי הגעה למצב האופטימלי – הסרת התרבות כהסבר/תרוץ להתנהגות האלימה וכניסה למחוזות הנפש העמוקים כהסבר המשמעותי יותר.
דיברנו על נושאים נוספים. ארחיב עליהם בפעם הבאה.

נקודות נוספות שעליהן שוחחנו:

רק סוג גברים מסוים פועל במונחי רווח והפסד באופן מובהק, בטיפולוגיה של דאטון הוא מוגדר כגבר האינסטרומנטלי/אנטי סוציאלי. הוא מהווה מיעוט של הגברים הנוהגים באלימות
הגבר הנוהג באלימות פועל, עסוק וטרוד בייצוגים פנימיים ולמעשה כלל איננו מושפע כפי שנדמה מהתנהגותה של אישתו, לכן התנהגותה איננה יכולה לגרום לו להפסד. תחושתו הפנימית היא זו היכולה לגרום לו לחוש ננטש או עלול להנטש וכן הלאה
מקור המתח הפנימי – חרדת הנטישה. זהו גם “ההפסד” הגדול ביותר
טיפול רק באם ישנה נקודה פעוטה וקטנה של מצוקה מוכרת ומדוברת
אנו לא מפרים כלום. עוזרים לחלקי זהות לא בשלים ומקובעים להבשיל ולהתפתח
“הפסדי” הגבר – נושאים שבדרך כלל לא טופלו היטב בטיפול ושעיסוק בהם יעצימו עוד יותר.
גברים לומדים לחוש חזקים מבפנים – אין צורך להחצין זאת או לקבל פידבק סביביתי מלבד בני המשפחה הקרובה בכדי הלצליח בטיפול.
באופן פרדוקסלי – יתרון למטפל/ת ערביים על פני מטפל יהודי; אין מחסומי שפה, תרבות, היסטוריה משותפת, מנטליות, מיתוסים וכו’

Call Now Button